מיומנו של חוקר 56: "היד שמנענעת את העריסה"
"משהו קורה לתינוק שלי, משהו עובר עליו..."
אין הרגשה גרועה יותר מאשר החשש שמשהו עובר על הילד שלך ואתה לא יודע מה זה.
ניקול פנתה אליי וסיפרה לי בטלפון את הסיפור שלה.
היא סיפרה שיש לה תינוק, בן בכור, עוד לא בן שנה.
לפתע, באמצע השיחה עמי, ניקול החלה לבכות. למרות שזה דבר שקורה לעיתים בשיחות עמי, היה לי קשה להישאר אדיש לנוכח הבכי.
לפני כמה חודשים היא רשמה אותו למעון, למרות שהיא חששה מאד להשאיר את הילד שלה עם אנשים זרים.
היא המשיכה וסיפרה כי לא הייתה לה ברירה. היא ובעלה עובדים מאוד קשה, אין להם עזרה מהמשפחה, ולכן חשבה שזה יהיה נכון להכניס את בנה למסגרת.
ניקול סיפרה כי השינוי החל לפני כחודש בערך, אז קרו שני דברים – היא רשמה את בנה למעון, וסבתו (אם בעלה) החלה לשמור עליו באופן קבוע מידי יום שישי.
היא חשבה שאולי מדובר בקשיי הסתגלות למצב החדש, שכן עד כה הוא היה צמוד אליה כל הזמן ולפתע ברוב היום הוא מטופל על-ידי אנשים הזרים לו.
"מה מעורר אצלך את החשש?", שאלתי.
"יש שינויים בהתנהגות ויש לי אינסטינקט אימהי", השיבה.
הסברתי לניקול שהדרך הכי קלה היא פשוט להתקין מצלמות, קודם כל בביתם. צריך לבדוק אולי משהו קורה בימי שישי בזמן שהסבתא שומרת על בנה. בשלב השני יש להתקין גם מצלמות במעון.
ביקשתי ממנה שתפנה יחד עם ועד ההורים למנהלת המעון ויבקשו להתקין מצלמות, רק מתגובתם יהיה ניתן להבין וללמוד על הלך הרוח במקום ואם יש להם משהו להסתיר.
באופן מפתיע, מנהלת המעון הסכימה בשמחה. היא אמרה שהיא מוכנה לעשות זאת עבור השקט הנפשי של הורי התינוקות במעון.
במקביל, התקנו מצלמות גם בביתה של ניקול.
כעבור מספר ימים, כאשר בידינו החומר המצולם, צפינו בו מספר שעות אך לא זיהינו התנהגות חריגה.
מהמצלמה שהותקנה בביתה של ניקול זכינו לראות יחס נפלא של הסבתא; דאגה רבה וחיבוק חם ואוהב. התנהגות דומה נצפתה גם במעון.
הבחנתי כי הגננת והסייעות מטפלות בילדים בחום ואהבה, ללא כל התנהגות חריגה.
דיווחתי לניקול על הממצאים. מצד אחד שמעתי אנחת הרווחה, אך באותה נשימה גם הבחנתי שהיא עדיין לא נרגעה.
"אני מבין שאת לא שקטה". אמרתי.
"אני לא שקטה בכלל. תגיד שאני פרנואידית, תגיד שאני בפאניקה – אבל משהו עובר על הילד שלי", אמרה. הרגשתי שהיא שוב על סף דמעות.
ביקשתי מניקול יום נוסף על מנת שאוכל לחשוב שוב על המקרה.
חשבתי לעצמי, האם ייתכן שקורה משהו בגן שפספסנו אותו? הרי צפינו במצלמות שעות רבות ושם דבר לא נראה חריג.
החלטתי שאין טוב ממראה עיניים.
בחקירה קצרה שערכנו נמצא כי פורסמה הודעה לפני כשבועיים, מטעם המעון, כי הם מחפשים סייעת נוספת למספר שעות בכל יום.
זו הייתה הזדמנות טובה להפעיל מיידית את דניאלה, אחת החוקרות שלנו. אמרתי לה: "את הולכת להיות סייעת השבוע".
"אני אוהבת ילדים", היא השיבה בחיוך.
לאחר ראיון עבודה קצר, דניאלה התקבלה לעבודה כסייעת במשרה חלקית. לאחר יומיים בגן, היא דיווחה לי את אשר כבר ידעתי מהמצלמות שהתקנו.
"לא נראה שום דבר חריג בגן. הגננות והסייעות נפלאות", תיארה.
"בואי נתן לזה עוד יומיים, לאחריהם תספרי למנהלת המעון שיש לך בעיה משפחתית ובגינה את נאלצת לעזוב את העבודה", אמרתי לה.
למחרת משהו שונה התרחש בגן.
קיבלתי הודעה מדניאלה: "ידעת שבכל יום חמישי מגיעה לגן גננת מחליפה"? עברתי על דו"ח הצילומים שלנו. הבחנתי כי עקבנו ארבעה ימים בלבד; ראשון עד רביעי. ביום רביעי עצרנו ובמהלך הימים הללו כל הצוות המעון היה זהה.
"לא", עניתי.
בדיעבד התברר כי גם ניקול לא ידעה על זה דבר.
"אז מתברר כי לגננת הראשית יש יום חופשי, מידי יום חמישי, ויש מישהי קבועה שמחליפה אותה. משהו בה לא נראה לי". אמרה.
דניאלה היא אחת החוקרות הטובות והמנוסות שאני עובד איתן, ואם היא מריחה משהו רע – צריך לבדוק את הנושא מקרוב.
ביקשתי ממנה שתנסה להתקרב אליה ולצלם את הפעולות שלה, מבלי לעורר את חשדה.
כעבור 20 דקות קיבלתי הודעה מדניאלה עם מקבץ של קללות עסיסיות, ניסיתי להתקשר אליה מיידית, אך היא לא ענתה.
רק לאחר כחצי שעה, כאשר אני לא מבין מה קורה, דניאלה חוזרת אליי ואומרת: "זו היא! זו הגננת המחליפה"!
מתברר כי הגננת המחליפה הייתה נוהגת להשתיק את התינוקות בצורה מאד אגרסיבית, בכל פעם שילד היה קצת "מרעיש" מעבר למה שהיא הייתה מוכנה להתמודד איתו, היא הייתה דוחפת לו את המוצץ בחוזקה לפה.
אם זה לא היה עוזר, היא הייתה הופכת אותו וחובטת בו על ישבנו – פעולה שכמובן רק הייתה מגבירה את הבכי.
מה שמדהים הוא שהיא ידעה ככל הנראה על הנוכחות של המצלמות, ולכן הייתה מקפידה לעמוד עם גבה אל המצלמה. בנוסף, התנועות שהיא עשתה היו כה קטנות, כך שרק מי שעמד מולה קרוב היה יכול להבחין בהם.
דניאלה, החוקרת, הייתה כל כך מקצועית ומתוחכמת שהיא הצליחה להתקרב אליה ולתעד אותה במעלליה.
דיווחתי באופן מידי לניקול על הממצאים, אשר פרצה בבכי ורצה להוציא את בנה מהגן מהר ככל הניתן.
כאשר דיווחנו על המתרחש לגננת, היא הגיבה בהלם מוחלט. היא לא האמינה שמשהו כזה מתרחש כאשר היא לא נמצאת בגן, ולא הבינה איך אף אחת מהסייעות הנוספות לא הבחינה במתרחש.
כחודשיים לאחר מכן דיברתי עם ניקול, והיא סיפרה כי בנה חזר לעצמו – הוא עבר לגן חדש, שם היא ביצעה מספר ביקורי פתע בכדי לוודא שכל מתנהל כשורה
היום היא סומכת על ה"יד שמנענעת את העריסה"
* רוצים לראות את הפרקים הבאים של יומנו של חוקר, תעשו "לייק" לעמוד. **אם אהבתם את הסיפור שתפו שרגא איסוף מידע וחקירות 03-5440977 / 050-7404376 shragainfo@gmail.com
מיומנו של חוקר 56 (יולי 2017) : "היד שמנענעת את העריסה"
** מוזמנים לעקוב אחרינו בפייסבוק
https://www.facebook.com/private.investigations/
